השבוע האחרון של המחנה הגיע
אני ללא ספק למרות התלונות הלא כלכך רבות, מאוד אוהב להיות מנותק מהקיץ הישראלי והעבודה והטלפון וכל זה. אין ספק שזה בריא לנשמה, במיוחד לנשמה החופשית.
אתמול בבוקר התעוררתי עם גרון נפוח וכואב. מקלחת חמה, כוס קפה וזה עבר, עבר להיום.
היום התעוררתי עם גרון נפוח וכואב, בדיוק כמו אתמול אבל קצת יותר. שני אקמול של אמריקה וזה עבר, גם ככה אני כל היום מול המחשב עובד על התוצר הסופי של הצילומים של הקיץ (זה לפוסט אחר) אז לא טרחתי להשאר במיטה כל היום, האמת היא שאני קצת קצר בזמן וזה לא בא לי טוב עכשיו להיות חולה. ובטח שלא אם זה מסכן את הטיול.
אז נכנסתי למיטה, קצת עבדתי מהמיטה, קצת ישנתי, וקצת התלוננתי.
ועכשיו לילה ואני לא נרדם, ולא רוצה לקחת עוד אקמול של אמריקה, נא לא להגיב על כך.
ונזכרתי בחודשיים במיטה עם דייסת אורז ועוד פרטים שאין צורך לחזור עליהם, ונזכרתי בעוד כמה אירועים מכוננים:
ספטמבר 2000, טיול מהמחנה קיץ על אופניים לאורך החוף. כוויה רצינית, מסוק לבית חולים וכו', חויה חיובית בסך הכל.
ספטמבר 2006, מסע מרתק בשיקאגו, כאבי גב שמקרינים אל הרגל, שבועיים שכבתי על הרצפה, רק אופניים שחררו את הסיפור ושלחו אותי הביתה חודש אחרי.
פברואר 2007, עליית גג בבולגריה, מינוס 10 מעלות והשלג לא נמס כבר שבועיים. חום 39, כאב גרון, משתין בבקבוק גדול כי השירותים היו קומה מתחת ולא היה לי כוח לרדת , המדרגות היו בחוץ. הבקבוק היה באמת גדול, כזה שמניחים הפוך על מתקן מי עדן. יצאו מהבקבוק אדים של שתן בכל פעם.
נובמבר 2010, חויה מתקנת, כאבים, ניתוחים צינורות גומי אזיקונים ומה לא, אבל בבית! בירושלים מוקף באנשים שרק המחשבה עליהם עכשיו מעלה דמעה על לחיי.
ועכשיו, אוגוסט 2012, חולה בחו"ל שוב.
אין דבר יותר מדכא מלהיות חולה בחו"ל. גם אם אני לא באמצע המדבר על אופניים או משהו כזה, ויש כאן מרפאה וזה רק צינון ואני יכול לשכב במיטה כמה שצריך, ובכל זאת, להיות חולה בחו"ל זו אחת הדרכים להביט לבדידות בעיניים, אפילו אם זה זמני.
עם כל הדיכאון והמחשבות שאני יכול לפרכס למוות ואף אחד לא ישים לב, יש בזה משהו מאוד חיובי. זה כמו להיות בחדר עם בדידות אבל בתנאי מעבדה, מומלץ לכל אחד, להכיר את הבדידות שלו פנים אל פנים. סעו לחו"ל עם שיער רטוב ופירות אחרי האוכל ואני לא יודע מה. שווה.
אלה גם חוויות שזוכרים לכל החיים, בניגוד לאיזה פסל חירות או מגדל או מוזיאון.
3 comments:
מעולה. גמאני רוצה פירות אחרי האוכל..
אני סבלתי מיומיים קלקול קיבה בסיני. היה תופת
תהיה בריא. אתה כותב יפה. הכאב עושה לך טוב. תהיה בריא?
רק מיץ בצל !ומיץ לימון ישר לגרון כל חצי שעה.
רק לא אקמול אמריאי
בריאות בריאות.
בטיול אופניים הכל יעבור.
שכוייח
אמנם עברו כמה ימים, והתגובה באיחור מה. אבל בכל מקרה אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב. קראתי את פוסט המחלה וקצת אחרים. ישר אפשר היה לשמוע את הניצוצות של גאונות שתמיד אפיינו אותך, לצד ציניות (שתמיד הרגשתי שכובשת איזשהו כאב). מאוד אהבתי את הטקסטים ואת התמונות, והשילוב שלהם. לדעתי, עם קצת עריכה זה שווה פרסום, אם בא לך לנסות משהו כזה.
בכל מקרה, כשקראתי על הבדידות שלך בחו"ל, נזכרתי בחו"ל הראשון שלי כעצמאי- יולי 1995 - איתך באיי יוון. עד היום זה אחד הזכרונות הטובים שלי (ירי, ירי מעשי, בנג'י). כל כמה שנים אני קורא את יומן המסע שלנו ונקרע מצחוק ומתרגש עד דמעות. בכלל יצא לי בשנים האחורנות לחשוב עליך לא מעט, ולהיזכר לא פעם בטיולים אינסופיים ברחובות יבנה בערבים ובלילות. היום, ואחרי קריאת הפוסט שלך, נדמה לי שבעיקר התמודדנו עם הבדידות שלנו באותם סיבובים לא נגמרים. לכן, נדמה לי גם שאני יכול להרגיש משהו מהבדידות הזו שאתה מדבר עליה עכשיו. כאילו ראיתי אותה כבר פעם, בשיחות שלנו. גם אם אז עוד לא ידענו לקרוא לזה כך.
האמת שאני מאוד מתגעגע לסיבובים ההם, לשיחות שהיו אז, לקשר ההוא.
תהיה בטוב, ואשמח לשמוע ממך פעם. שחף
Post a Comment