יום חופש על האופניים, הכנה לטיול היותר גדול

הטיול היותר גדול לא יכול להקרא טיול גדול, בשום קנה מידה טיול אופניים באורך 250 ק"מ הוא לא טיול גדול, אולי אם מתכננים לעשות אותו ביום אחד. אני מתכנן 4-5 ימים.

אחרי שבוע של שימוש באופנים המתקפלים ברחבי המחנה וגיחות קצרות אל העיירה וחזרה

 הוחלט היום בבוקר לצאת לטיול לאן שהרוח נושבת.  כשיוצאים מאייזנר ורוצים עיירה פונים ימינה ושוב ימינה אחרי 100 מטר על כביש מספר 7. היום החלטתי שהרוח נושבת בכיוון השני ופניתי שמאלה על כביש מספר 7, אחרי קילומטרים בודדים של רכיבה על כביש בינעיירתי ( הוא לא ממש כביש בינעירוני כי אין ערים של ממש בקצוות שלו) לא סואן אך לא שומם, הגעתי לעיירה שפילד, עיירה שאם הייתי נוסע במכונית לא בטוח שהייתי שם לב שאני נוסע על הרחוב הראשי שלה ועובר דרך המרכז המסחרי שלה, אפילו על האופנים המתקפלים הייתי מפספס את מרכז העיר מרוב שהוא קטן אם לא הייתי רעב לארוחת בוקר ולכוס קפה. משני צידי הכביש יש חנויות של עתיקות, ג'אנק. לפי שיחה עם תושבת המקום, הרבה מתושבי שפילד היו בעבר תושבי העיר ניו יורק ועכשיו הם חיים בשקט בכפר ומתפרנסים מלמכור ג'אנק ביוקר לתושבי ניו יורק בהווה. אולי הייתי צריך לצלם את הג'אנק, אני אעשה זאת בטיול הבא.

Barb's Baked Goods מאפיה ביתית באמת

במרכז העיר לא מצאתי שום דבר לאכול אבל קצת אחרי בהמשך הדרך ראיתי שלט על מאפים תוצרת בית וזה נראה כמו מקום טוב לקפה ומאפה.

השלט הורה שהמקום פתוח ונכנסתי בדלת, בפנים יש עוד שלט ועוד דלת, בשלט השני כתוב "אין צורך לדפוק בדלת, פשוט להכנס" ומזל שהוא שם כי התחושה היא שנכנסת לבית של מישהו בלי לדפוק בדלת.

הדלת הפנימית מחוברת לפעמון, מזל שכך כי מאחוריה יש סלון של בית פשוט עם ריהוט פשוט. שטיח חום, ספה דהויה, כורסה דהויה יותר וטלויזיה כמו של פעם (לא פלזמה). למזלי הפעמון קרא לגברת בעלת הבית שהזמינה אותי להכנס ועל השולחן בפינת האוכל היו פרוסים דברי המאפה של היום: כמה עוגיות, עוגת גזר ועוד כמה מאפים קטנים. גם צנצנות ריבה ביתית יש.

התפריט על שלט בחוץ

לקחתי לחם תמרים וחטיף גרנולה לדרך, וכששאלתי עם אפשר גם כוס קפה הגברת בעלת הבית הציעה נס קפה מחומם במירוגל. מצויין, תודה. בלי סוכר.

בזמן שחיכינו לנס קפה מחומם במיקרוגל, הגברת בעלת הבית הזמינה אותי לכתוב בספר האורחים כי אני לא מכאן. דיברנו על מזג האויר משפט אחד ואז היא הביאה את הקפה והמשכנו עוד קצת לדבר אז הזמנתי את עצמי לשבת ולשמוע קצת.

הגברת בעלת הבית

היא אופה הכל במטבח שלה לבד ומוכרת בפינת האוכל לבד. על הקיר יש תמונה של הבת שנהרגה בתאונת אופנוע לפני שלוש שנים בת 23, על השידה יש תמונה של גבר בחולצה כחולה ועניבה, הוא ארוסה של בעלת הבית. הוא מת מסרטן לפני שנה חצי. סרטן בכבד. אז עכשיו רק היא והעוגיות. אלה החיים. לא דרמה, פשוט חיים.

שאלה הגברת איך זה לגור בארץ אחרת וסיפרתי, היא אמרה שהיא מעולם לא הרגישה צורך לצאת מהמחוז כי יש לה כאן את כל מה שהיא צריכה, אבל זה נחמד לשמוע על מקומות אחרים, דיברנו עוד קצת על החיים באיזור וקיבלתי את ההסבר על פרנסת התושבים, ועל זה שהעיר שפילד לא סואנת כמו גרייט ברינגטון (מהפוסט הקודם) ואז היא אמרה שהיום היא סוגרת כי היא מבשלת ריבה וזה עבודה של יום שלם.

עוד ישבתי על הספסל לאכול ואז המשכתי דרומה על כביש מספר 7, אחרי עוד כמה קילומטרים הכביש התחיל לשעמם וחיפשתי לאן אפשר לפנות שמאלה לכיוון מזרח. בסוף היתה פני שמאלה אל כביש קטן בין שדות תירס ושמיים עמוקים, זה נראה כמו מקום טוב לנסוע בו. היה כלכך ירוק שהייתי חייב לצלם.  עצרתי לצלם והנה מגיעים מולי זוג פנסיונרים מאנ"ש על אופניים ומייד מתפתחת שיחה.  קיבלתי הסבר על המיקום ועל איך לחזור ואם זה מוקדם מידי לחזור אז לאן לנסוע. וגם חיוך על זה שהם הוזמנו לאירוע בשבת באייזנר אבל לא כי אוהבים אותם, אז הם לא באו.

לאחר שיחה קצרה והסברים על איך לרכב לניו יורק נפרדנו לשלום ואני בחרתי את הדרך הארוכה וההררית, כדי לראות איך זה לרכב על האופנים המתקפלים בעליות וירידות. לא קל. בסוף הגעתי אל גרייט ברינגטון מכיוון צפון ככה שהסיבוב היה לא קטן. וחניתי את האופניים מאחורי הבניין ליד האופניים של המהגרים שנכנסים אל המסעדות מהדלת של המטבח.