עכשיו

עכשיו לילה, מאוחר, אחרי יום שנמשך שבוע ושבוע שנמשך חודש וחודש שנמשך נצח.
מוקדם בבוקר, לפעמים עוד חושך , לפעמים אור
מאוחר בלילה שוב חושך
הכל קרס מסביב, התמוטט, ובין ההריסות נותר עומד, ערום ומבולבל וחשוף מחפש שוב לברוח אל תוך הכאב המוכר.
הכאב המוכר שאיתו אפשר לחיות, בלעדיו זה שונה
היתה חומה, בטון וברזל ושער קטן מאוד, שרק לעיתים הוא נפתח למספר רגעים ואפשר להציץ או אפילו להושיט יד ולגעת אבל לא ממש לתפוס.
בפעם הקודמת שנפתח השער כמעט נכנסת
כמעט הגעת לשם, כמעט עטפת אותי באהבה שלא הכרתי כמותה
ובגלל שלא הכרתי, מיד סגרתי את השער בבהלה, רצתי מהר ורחוק עד שנגמר לי האויר
בכלל לא ראיתי איך שטרקתי בעוצמה את השער על היד המושטת אלי ופצעתי אותה
רק טרקתי והפנתי את גבי לברוח


עכשיו מאוחר
מאוחר בלילה
מאוחר בפצע
מאוחר בלב
מאוחר בחיים

עכשיו אני מבין
עכשיו אני בוכה

עכשיו מאוחר