מרק בטטה

הייתי בפגישה ראשונה איתך מאז שנתת לי את מספר הטלפון שלך אחרי ששוחחנו במונית שירות מירושלים

שתינו קפה ואכלנו מרק במקום קטן וחצי רומנטי ברחוב מסריק, חצי רומנטי הכונה שצוות המקום לא הפסיק להתלחשש מאחורי הדלפק והיה נראה שהם יודעים משהו שאנחנו לא. חוץ מזה היה נחמד.

הלכנו בלילה התלאביבי של חודש יוני, סיבוב גדול עד לים ועד שסיימנו אצלי בדירה. לא היה טעם לא לעלות אמרת שאנחנו ילדים גדולים ואם נוח לך איתי כמו שנוח לך איתי זה עדיף לשחק לפי החוקים ולישון לבד הלילה.

אני כמעט שלא יכולתי להסתיר את שמחתי, לא כי נשארת אלא הדרך שבה הסברת לי את זה. מושלם, זה לא יכול להיות, לחשתי לעצמי בלב...

עכשיו אנחנו שותים תה ירוק עם יסמין אצלי בסלון\חדר עבודה המבולגן, יושבים על קצה הספה ומדברים, לאט ובשקט. ברקע הרדיו מנגן 88 מוזיקה טובה.

זו מין שיחה ראשונית כזאת שבה אני מנסה להפיל עלייך כמה שיותר אינפורמציה על מי אני ואיך אני חי ואולי מקווה שתיבהלי ותרצי לברוח, אך לא, את מקשיבה ואומרת לי שזה בטח קשה לחיות כמו שרוצים לחיות כי תמיד הדשא של השכן ירוק יותר ולא יעזור בית דין, וזה שאני חושב שאני יודע מה אני רוצה לא באמת אומר שאני יודע אבל כל הכבוד שאני מנסה.

אני חושב שאני מקבל סרחורת כשאני שומע אותך שוב אומרת את הדבר הכי נכון בזמן הכי נכון, אני כבר רוצה לחבק אותך בגלל מה שאמרת, לא יכול להיות , אולי לא כדי להבהיל אותה, אני לוחש לעצמי בלב

"איך רק לפני כמה שנים היינו סטודנטים ויכולנו להנות מחוסר אחריות וחופש אבל להיות גדולים באותו זמן "

את אומרת

מי אמר שעכשיו יש גבול ? אני שואל ? למה שנכניס עצמינו לקופסאות ובכך נגביל את כיווני הצמיחה ?

"כי כדי לצמוח צריך שורשים, ועדיף שורשים בתוך עציץ יציב מאשר להתגלגל ברוח האכזרית של המדבר"

אני מביט האור הנר ונותן לעיני לצאת מפוקוס, האור הופך לעיגול צהוב שזז לו לאט ובעדינות מצד לצד"כן" אני מסכים עם דברייך.

עכשיו כבר מאוחר ואני שקוע עמוק במה שאמרתי לי ובקולך העדין שלא פוגע אלא רק יודע ללטף ברכות את אוזני

אני נשכב אחורה על הספה ומביט אל התקרה, בשקט, כל מיני מקומות שביקרתי בהם וצילמתי אותם, רגעים שנתתי להם חיי נצח בתור שורה של ספרות במחשב, כלואים כך לנצח בגללי. חיי נצח בשבי ? האם כך מרגישים האנשים בתמונה ? או אולי להם לא איכפת כי הרי האנשים ממשיכים בחיהם ואילו הרגע ההוא שנשאר מאחור במקום להעלם אל רצף הזמן כמו שעשו מיליוני רגעים לפניו ואחריו, באותו המקום ובעולם כולו. ורק רגע אחד נבחר להיכלא באוסף הרגעים שלי.

ומי אני שאוכל לגנוב כך רגעים מהיקום ? ולא להענש על כך ? האם זה מותר ?מי יודע ? אולי זה בסדר ואולי לא

אולי הדשא של השכן יפסיק להיות ירוק יותר אם אפסיק לגנוב רגעים ממנו ? אולי עלי לטפל באוסף הרגעים שלי ולא להזניח אותו.

זו אחריות כבדה להחזיק אוסף שכזה, זה לא דג זהב אחד בודד באקוריום שרק צריך להאכיל אותו וגם אם לא, הוא ממשיך לשתוק עד מותו

רגעים הם לא כאלה, אם לא תטפל בהם הם לא ינחו לך, הוא אין סופי, מאגר הרגעים שלכודים אצלך בראש ושמורים בכל מיני אמצעי אחסנת מידע שונים

אין סופי

רוח קרירה זוחלת על גבי ואני מתעורר לגלות שאת כאן לידי, מחייכת אלי משנתך ואני מחבק אותך ונותן לרגעים לחמוק בזמן שהבוקר מפציע לאיטו.

א-