איסטנבול

אסע לאיסטנבול, עיר של מזרח ומערב, עיר של מיזוג ואולי שם אמצא שקט ושלווה, כך חשב לעצמו ז'ק קוסטין, צייר צרפתי צעיר שנשלח ע"י מגזין ציור תיעודי לבולגריה לתעד בציוריו את רוחות השינוי שהביאו לנפילת המשטר הקומוניסטי ועלית שלטון העם. המשימה לא היתה קלה כי הקשה עליו ליבו השבור בעקבות הודעה של אהובתו הברונית טיוה נראק החיה בלב ליבה של האימפריה כי לא חפצה בו עוד. לכן החליט לקנח באוירה טובה יותר, באיסטנבול
באוטובוס מסופיה לאיסטנבול עינו הבחינה האישה צעירה, היא ישבה שני ספסלים מאחוריו ובצד השני ובכל זאת כמו מגנט משך את מבטו ולא יכל להסירו ממנה. מבין המשענות של המושבים שהפרידו בינהם יכל לראות עיניים של חתול ושיער

שחור כמו הלילה ופניה כוסו בצעיף של משי טהור היא באה ממשפחה טובה, הוא חשב האוטובוס כמעט ריק, איך זה יראה אם אעבור לשבת לידה? חשב כמעט בקול כשהלא יאומן קרה לפתע מעצמו והיא קמה ושאלה אם המושב שלידו פנוי. כשלא ענה היא פשוט התיישבה לימינו "אני דנה, נעים מאוד, ואתה ?" וכך החלה שיחה שנמשכה כל משך הנסיעה, חוץ מקטע אחד שבו היא נרדמה והניחה ראשה על כתפו.
"הגענו לאיסטנבול, דנה תתעוררי, הגענו" הוא אמר. השעה הייתה מאוחרת ודנה הציעה שיבוא איתה במונית כי היא נוסעת לאותו כיוון.
באוטובוס היא ראתה את תיק הציירים שלו ושאלה אם ירצה לצייר אותה מתישהו. עכשיו, הוא חשב, "אולי אצייר אותך עכשיו באכסניה ?" הרי אח"כ אולי לא יראה אותה יותר לעולם. "בסדר" הוא שמע אותה עונה בזמן שהעמיס את התיקים למונית.

הוא צייר וצייר כל הלילה עד שכאבו ידיו ולא יכל עוד ואז עשו הפסקה והיא הגישה לו מטעמים תורכיים, מיני מתוקים עם אגוזים ושקדים ופיסטוקים ודבש.

אחרי התה המהביל והבקלוות הם פנו אל החלון הגדול שבעלית הגג, מבטה סורק את רחובות העיר עם עלות השחר ועיניו שלו סורקות את צוארה הארוך המואר באור הכחול סגול הכמעט רעיל הוא עוצם את עיניו והתמונה נשארת צרובה בזכרונו, ידיו ממשיכות את שעיניו החלו.
הן שולחות את עצמן כאילו גוף אחר פוקד עליהן אל פניה , עורה החלק בצבע הזריחה, שפתיה הרכות הוא חש ביופיה ובאור המאיר את פניה דרך כריות אצבעותיו.

צמרמורת כמו זרם חשמלי עדין עברה בו מקצות אצבעותיו אל צווארו ומטה במורד עמוד השדרה
מוחו ההחריף כבר החל מזמן במלאכת ההזיה שבה הוא טוב כל כך, אלפי תמונות מהבהבות אל מול עיניו.

הנה הם הולכים יד ביד בבולווראד דה רוטשילד היה זה המקום האהוב עליו בכל פריז,וללכת יד ביד עם אהובתו בין העצים הגדולים ובתי הקפה ולהאזין לילדים המשחקים בגני השעשועים הנשטפים באור קסום, הציפורים המצייצות היתה תמיד התמונה הראשונה והכי חדה במוחו

והנה על שפת הים עם כלב קטן החג סביבם בהתלהבות אין סוף.

ארוחת צהריים של שבת אצל אחיו בכפר על הדשא המלאכותי, עירוב של אחיינים ודודים ובני הזוג והורים.

בוא, כבר הגיע הבוקר ואני צריכה לחזור הביתה

לשלוח את הילדים לבית הספר ולהעיר את מוסטפא, בעלי."

הוא שמע טוב מאוד אך לא זז ממקומו.

"בוא ואקח אותך לרכבת לשדה התעופה, בוא."

אגלי זיעה החלו מחליקים ממעלה ראשו אל צווארו ועל עמוד השדרה עד שנעלמו בין ישבניו.
המעבר מהזיות על משפחה ואהבה למציאות תמיד מרגיש כאילו ליבו קפא והפך ללב של חרסינה יקרה,
ובמכת פטיש אחת הלב הקר והמבריק הופך לאבק של כוכבים שנמוג לו במחזור הדם.
הוא לא מת , אבל ליבו נטחן לאפר והוא חי ללא לב, מתהלך ברחובות, מעיר לעיר, מיבשת ליבשת.

כמו הלום קרבות, מבט זגוג בעיניו, ללא כיוון או
מטרה, כמו עטיפה של ממתק הוא נסחף בגשם

אל מקום אחר.

א-