בדידות

היום מישהו שאני לא מכיר התקשר אלי והזמין אותי לצלם אירוע
אמנם בהתנדבות, אבל אירוע חשוב של האגודה למלחמה בסרטן
ויהיו שם המון אנשים חשובים מאוד כל מיני והתמונות ילכו לעיתונות
קיצור משהו משהו.

וכמובן שכל זה בא כשכבר התחלתי להחליט שאני חוזר לארץ
למה ? כי אני בודד וכי אני צריך ליצר לי חיים מאפס.
אולי אני סתם מתלונן ואולי מישהו יכול להזכיר לי שגם בארץ הייתי בודד, אמנם צורה אחרת של בדידות אבל בודד.
מה שכן, אני מרגיש שאני חייב לנסות עד שאני בטוח במאה אחוז
שאין סיכוי לעשות משהו מועיל כאן שאין שם.

למשל האירוע הזה שאני הולך לצלם הוא אירוע חשוב והשם שלי יופיע מתחת לכל תמונה בעיתון, קארן אומרת שזה עבודה שמוגשת על מגש של כסף וזה פתח למיליון עבודות חדשות
אבל אני, מת כבר לחזור הביתה לתור של אלעל בניו יורק שהישראלים הבהמות ידחפו ויצעקו עלי ולירושלים הדתיה והעניה שבה כל סיכוי לקבל עבודה בצילום מותנה במחיר שלא מאפשר לי אפילו לקנות שקית של בונזו לכלב שכמוני.

כן זה לא קל.
כמובן שכבר מזמן לא שמרתי על איזו התנחלות או סיירתי לאורך איזו גדר ולא הרגשתי איך ברגע אחד קטן כשאתה חותם על הקיטבג אתה מאפסן את החיים, ואת הזמן ומתחיל לדבר מלוכלך ולהיות רעב מרוב חוסר אונים. אך איזה כיף לחזור וללכת למילואים .

יש לי רק עוד 16 שנה לעשות מילואים. מה, זה שום דבר.
ילה הנה כמה תמונות מהרחוב של שיקאגו.
לילה טוב