Morning Loneliness

Eyes open.
Not a single move.
Bed is big, Too big.

Eyes closed.
Magic touch.
Skin with skin.
Lip with lip.
Hand with hand.
Smile, Smlie.

Eyes open.
Not a single move.
Bed is big, Too big.

Sofıa

Dear Sofıa,

I leave you now to live you life the way you want to. you can continue with your self destruction.Tomorrow they will come to visit you for just a short time again, and leave you dirty and hurt but you are like a good working girl put on your makeup and get ready for the next stranger.


good bye

-O

מרק בטטה

הייתי בפגישה ראשונה איתך מאז שנתת לי את מספר הטלפון שלך אחרי ששוחחנו במונית שירות מירושלים

שתינו קפה ואכלנו מרק במקום קטן וחצי רומנטי ברחוב מסריק, חצי רומנטי הכונה שצוות המקום לא הפסיק להתלחשש מאחורי הדלפק והיה נראה שהם יודעים משהו שאנחנו לא. חוץ מזה היה נחמד.

הלכנו בלילה התלאביבי של חודש יוני, סיבוב גדול עד לים ועד שסיימנו אצלי בדירה. לא היה טעם לא לעלות אמרת שאנחנו ילדים גדולים ואם נוח לך איתי כמו שנוח לך איתי זה עדיף לשחק לפי החוקים ולישון לבד הלילה.

אני כמעט שלא יכולתי להסתיר את שמחתי, לא כי נשארת אלא הדרך שבה הסברת לי את זה. מושלם, זה לא יכול להיות, לחשתי לעצמי בלב...

עכשיו אנחנו שותים תה ירוק עם יסמין אצלי בסלון\חדר עבודה המבולגן, יושבים על קצה הספה ומדברים, לאט ובשקט. ברקע הרדיו מנגן 88 מוזיקה טובה.

זו מין שיחה ראשונית כזאת שבה אני מנסה להפיל עלייך כמה שיותר אינפורמציה על מי אני ואיך אני חי ואולי מקווה שתיבהלי ותרצי לברוח, אך לא, את מקשיבה ואומרת לי שזה בטח קשה לחיות כמו שרוצים לחיות כי תמיד הדשא של השכן ירוק יותר ולא יעזור בית דין, וזה שאני חושב שאני יודע מה אני רוצה לא באמת אומר שאני יודע אבל כל הכבוד שאני מנסה.

אני חושב שאני מקבל סרחורת כשאני שומע אותך שוב אומרת את הדבר הכי נכון בזמן הכי נכון, אני כבר רוצה לחבק אותך בגלל מה שאמרת, לא יכול להיות , אולי לא כדי להבהיל אותה, אני לוחש לעצמי בלב

"איך רק לפני כמה שנים היינו סטודנטים ויכולנו להנות מחוסר אחריות וחופש אבל להיות גדולים באותו זמן "

את אומרת

מי אמר שעכשיו יש גבול ? אני שואל ? למה שנכניס עצמינו לקופסאות ובכך נגביל את כיווני הצמיחה ?

"כי כדי לצמוח צריך שורשים, ועדיף שורשים בתוך עציץ יציב מאשר להתגלגל ברוח האכזרית של המדבר"

אני מביט האור הנר ונותן לעיני לצאת מפוקוס, האור הופך לעיגול צהוב שזז לו לאט ובעדינות מצד לצד"כן" אני מסכים עם דברייך.

עכשיו כבר מאוחר ואני שקוע עמוק במה שאמרתי לי ובקולך העדין שלא פוגע אלא רק יודע ללטף ברכות את אוזני

אני נשכב אחורה על הספה ומביט אל התקרה, בשקט, כל מיני מקומות שביקרתי בהם וצילמתי אותם, רגעים שנתתי להם חיי נצח בתור שורה של ספרות במחשב, כלואים כך לנצח בגללי. חיי נצח בשבי ? האם כך מרגישים האנשים בתמונה ? או אולי להם לא איכפת כי הרי האנשים ממשיכים בחיהם ואילו הרגע ההוא שנשאר מאחור במקום להעלם אל רצף הזמן כמו שעשו מיליוני רגעים לפניו ואחריו, באותו המקום ובעולם כולו. ורק רגע אחד נבחר להיכלא באוסף הרגעים שלי.

ומי אני שאוכל לגנוב כך רגעים מהיקום ? ולא להענש על כך ? האם זה מותר ?מי יודע ? אולי זה בסדר ואולי לא

אולי הדשא של השכן יפסיק להיות ירוק יותר אם אפסיק לגנוב רגעים ממנו ? אולי עלי לטפל באוסף הרגעים שלי ולא להזניח אותו.

זו אחריות כבדה להחזיק אוסף שכזה, זה לא דג זהב אחד בודד באקוריום שרק צריך להאכיל אותו וגם אם לא, הוא ממשיך לשתוק עד מותו

רגעים הם לא כאלה, אם לא תטפל בהם הם לא ינחו לך, הוא אין סופי, מאגר הרגעים שלכודים אצלך בראש ושמורים בכל מיני אמצעי אחסנת מידע שונים

אין סופי

רוח קרירה זוחלת על גבי ואני מתעורר לגלות שאת כאן לידי, מחייכת אלי משנתך ואני מחבק אותך ונותן לרגעים לחמוק בזמן שהבוקר מפציע לאיטו.

א-

איסטנבול

אסע לאיסטנבול, עיר של מזרח ומערב, עיר של מיזוג ואולי שם אמצא שקט ושלווה, כך חשב לעצמו ז'ק קוסטין, צייר צרפתי צעיר שנשלח ע"י מגזין ציור תיעודי לבולגריה לתעד בציוריו את רוחות השינוי שהביאו לנפילת המשטר הקומוניסטי ועלית שלטון העם. המשימה לא היתה קלה כי הקשה עליו ליבו השבור בעקבות הודעה של אהובתו הברונית טיוה נראק החיה בלב ליבה של האימפריה כי לא חפצה בו עוד. לכן החליט לקנח באוירה טובה יותר, באיסטנבול
באוטובוס מסופיה לאיסטנבול עינו הבחינה האישה צעירה, היא ישבה שני ספסלים מאחוריו ובצד השני ובכל זאת כמו מגנט משך את מבטו ולא יכל להסירו ממנה. מבין המשענות של המושבים שהפרידו בינהם יכל לראות עיניים של חתול ושיער

שחור כמו הלילה ופניה כוסו בצעיף של משי טהור היא באה ממשפחה טובה, הוא חשב האוטובוס כמעט ריק, איך זה יראה אם אעבור לשבת לידה? חשב כמעט בקול כשהלא יאומן קרה לפתע מעצמו והיא קמה ושאלה אם המושב שלידו פנוי. כשלא ענה היא פשוט התיישבה לימינו "אני דנה, נעים מאוד, ואתה ?" וכך החלה שיחה שנמשכה כל משך הנסיעה, חוץ מקטע אחד שבו היא נרדמה והניחה ראשה על כתפו.
"הגענו לאיסטנבול, דנה תתעוררי, הגענו" הוא אמר. השעה הייתה מאוחרת ודנה הציעה שיבוא איתה במונית כי היא נוסעת לאותו כיוון.
באוטובוס היא ראתה את תיק הציירים שלו ושאלה אם ירצה לצייר אותה מתישהו. עכשיו, הוא חשב, "אולי אצייר אותך עכשיו באכסניה ?" הרי אח"כ אולי לא יראה אותה יותר לעולם. "בסדר" הוא שמע אותה עונה בזמן שהעמיס את התיקים למונית.

הוא צייר וצייר כל הלילה עד שכאבו ידיו ולא יכל עוד ואז עשו הפסקה והיא הגישה לו מטעמים תורכיים, מיני מתוקים עם אגוזים ושקדים ופיסטוקים ודבש.

אחרי התה המהביל והבקלוות הם פנו אל החלון הגדול שבעלית הגג, מבטה סורק את רחובות העיר עם עלות השחר ועיניו שלו סורקות את צוארה הארוך המואר באור הכחול סגול הכמעט רעיל הוא עוצם את עיניו והתמונה נשארת צרובה בזכרונו, ידיו ממשיכות את שעיניו החלו.
הן שולחות את עצמן כאילו גוף אחר פוקד עליהן אל פניה , עורה החלק בצבע הזריחה, שפתיה הרכות הוא חש ביופיה ובאור המאיר את פניה דרך כריות אצבעותיו.

צמרמורת כמו זרם חשמלי עדין עברה בו מקצות אצבעותיו אל צווארו ומטה במורד עמוד השדרה
מוחו ההחריף כבר החל מזמן במלאכת ההזיה שבה הוא טוב כל כך, אלפי תמונות מהבהבות אל מול עיניו.

הנה הם הולכים יד ביד בבולווראד דה רוטשילד היה זה המקום האהוב עליו בכל פריז,וללכת יד ביד עם אהובתו בין העצים הגדולים ובתי הקפה ולהאזין לילדים המשחקים בגני השעשועים הנשטפים באור קסום, הציפורים המצייצות היתה תמיד התמונה הראשונה והכי חדה במוחו

והנה על שפת הים עם כלב קטן החג סביבם בהתלהבות אין סוף.

ארוחת צהריים של שבת אצל אחיו בכפר על הדשא המלאכותי, עירוב של אחיינים ודודים ובני הזוג והורים.

בוא, כבר הגיע הבוקר ואני צריכה לחזור הביתה

לשלוח את הילדים לבית הספר ולהעיר את מוסטפא, בעלי."

הוא שמע טוב מאוד אך לא זז ממקומו.

"בוא ואקח אותך לרכבת לשדה התעופה, בוא."

אגלי זיעה החלו מחליקים ממעלה ראשו אל צווארו ועל עמוד השדרה עד שנעלמו בין ישבניו.
המעבר מהזיות על משפחה ואהבה למציאות תמיד מרגיש כאילו ליבו קפא והפך ללב של חרסינה יקרה,
ובמכת פטיש אחת הלב הקר והמבריק הופך לאבק של כוכבים שנמוג לו במחזור הדם.
הוא לא מת , אבל ליבו נטחן לאפר והוא חי ללא לב, מתהלך ברחובות, מעיר לעיר, מיבשת ליבשת.

כמו הלום קרבות, מבט זגוג בעיניו, ללא כיוון או
מטרה, כמו עטיפה של ממתק הוא נסחף בגשם

אל מקום אחר.

א-