שוב אני עייף מת לישון

השבוע עבדתי כמו שאני רגיל, צילמתי בניתי אתר
אינטרנט עבדתי עם מחשבים ומה לא.
עכשיו כבר כלכך טוב שאני לא מוכן לחזור ואני רואה את הפוטנציאל
הגדול של להיות בעיר של 7 מיליון אמריקאים.

אחרי התצוגת אופנה צילמתי גם אירוע התרמה לסרטן
זה היה תיאטרון אילתור כמו של דותן אבל משהו מאוד מפורסם
והאנשים שעלו לבמה היו ספורטאים מפורסמים ושאר
סלבריטאים.
איזה מוזר זה איך שמעריכים אנשים שמצליחים כאן, כל אחד עם כסף הוא
חצי אלוהים.

המארגנים מאוד אהבו את התמונות ואני בטוח שזה יוביל לעוד דברים
התמונות יתפרסמו בעיתונים עם השם שלי

זה באמת מוזר לראות שמעריכים את העבודה שלי בצורה רצינית
פה זה לא כמו בארץ, פה אנשים מתייחסים לאיכות של התמונה ויודעים
להעריך עבודה טובה, ועוד מוכנים לשלם על זה.
אני חושב שיש לי מה לעשות כאן...

לילה טוב
.
אוריה

פאשן שואו

טוב חברים כמו שאתם יכולים לראות , צילמתי תצוגת אופנה אבל
זה לא חוכמה כי היא היתה באמצע הרחוב.
החוכמה כן היא שקארן שלחה את התמונות למגזין אופנה בניו יורק
שהיא עובדת בשבילם ובהתחלה לא אמרה שאני צילמתי,
רק אחרי שהם מאוד אהבו את התמונות.
אז עכשיו נראה מה הלאה.

חוץ מזה היום אני מתנדב לצלם אירוע לאיסוף כסף לחולי סרטן .
גם אם לא כסף אז יצא מזה מעשה טוב לפחות (tikun olam)

אז עכשיו אני הולך לנסוע שעה וחצי באוטובוסים ורכבות בתוך העיר

ילה ביי
-א

מאמא

מסעדת מאמא

המסעדה שבפינת הרחוב, פתוחה 24 שעות ומשמשת לי כצוהר לאמריקה האמיתית, זו שרואים בסרטים.
אני לא ארבה במילים כי מאוחר בלילה עכשיו ולפני יום גדול מחר שעוד נדבר גם עליו.

אז רק כמה תמונות
דיאן המלצרית הגיעה מפולין בגיל 18 לפני 35 שנה. עובדת 7 ימים בשבוע כי חייבים לשרוד.
היא נוסעת הביתה באוטובוס כי היא כל היום על הרגלים.

דיויד,
מכונאי של רכבות. בן 50.
למשפחה שלו היתה חנות חומרי בנין...

לילה טוב.

מתחילים להתעורר

שלום לכולם,

אז זה מרגיש כאילו הענינים מתחילים גם להתעורר
וגם להשתחרר ונראה מה יקרה.
אתמול עבדנו כל הלילה, קארן צילמה המון השבוע למגזין וגם למושל והיא היתה צריכה לעבוד על התמונות במחשב, בנוסף היא היתה צריכה לצלם תכשיטים, גם בשביל המגזין. אני חשבתי לי שאם אנחנו שותפים כמו שאנחנו רוצים להיות אז אין סיבה שאני לא אצלם את התכשיטים וכך היה.
יצאו תמונות טובות והן כנראה יופיעו באיזה מגזין אמריקאי עם השם שלי.
חוץ מזה בניתי לה אתר אינטרנט פונקציונאלי שהתפקיד שלו הוא להראות ולהעביר ולשמור תמונות.
זה יכול להיות רעיון למכור לעוד צלמים, זה הראשון שאני בונה שממש עובד כמו מכונה: מכניסים תמונות מצד אחד והן יוצאות באינטרנט בשלושה גדלים. זה כולל מעיין לוח בקרה אצל הצלם וכפתור להורדה אצל הלקוח.
לא רע, למדתי את זה לבד לגמרי.

חוץ מזה בערב ראש השנה התארחתי אצל משפחה ישראלי אמריקאית והיה מאוד נחמד ועכשיו אני גם מצלם את אבי (הישראלי) ובונה לו אתר קטנטן.
אז אני מרגיש ממש טוב.

והכי חשוב זה מה שאני לא כותב כאן כמעט, וזה הקשר עם קארן וההתפתחות שלו.
אז היום הגענו למסקנה שאנחנו לא ממש רוצים להתחתן רק בשביל הויזה ומרגישים שזה
יהרוס לנו את הקשר עם נעשה את זה.
אז התחלתי לחפש דרכים להאריך את הויזה שלי ואולי אני אגיש בקשה
לויזת תייר אם אפשר לעשות את זה מכאן
נראה מחר, היום היה קשה מידי כי הלכנו לישון ב5 בבוקר וקמתי ב 9 אז ממש לא הייתי מרוכז.

מה שכן שנינו מרגישים שירדה לנו יציקה מהראש ואם צריך עוד סבלנות אז יש, מה רע ?
אני גם לומד איזו עבודה זו להיות בן זוג, להיות לבד זה לעצלנים אז אין להיות בזוג ולא לעבוד. כמה שיותר אוהבים יותר עובדים.
אממה, זה טוב לי.
ובאמת כל יום אני לומד על קארן שטוב לי איתה ואנחנו מצליחים להבין אחד את השני .
מה אני אגיד לכם החיים שלי בטח לא משעממים.


אלה כל התמונות שצילמתי היום, לא ממש יצאתי מהבית חוץ מארוחת בוקר בבית הקפה השכונתי, זה בעצם דיינר
כמו בסרטים ולא בדיוק בית קפה. אבל מה זה חויה מדהימה כל פעם מחדש.
רואים את הפרצוף מאחורי קארן ? זו נהגת אוטובוס טיפוסית בדרכה לעבודה אחרי שהיא ירדה על שלושה פנקיקים בקוטר של 25 ס"מ וביצה מקושקשת משלוש ביצים ושתי רצועות של בייקון ומין פירה שמטוגן על השאריות של השמן.
ילה עכשיו אפשר להתחיל את היום בסבבה ולטחון צ'יפס בפקקים .
אח אמריקה...
-א

שנה טובה

שנה טובה

שנה של למידה מטעויות שנעשו בעבר, והליכה בכיוון ברור אל עבר מטרות ברורות.

קצת כבד, לא ? אבל זה מה שאני מאחל לעצמי.

אבל הבעיה היא ששום דבר לא ברור, מה נכון מה לא נכון ומה אני רוצה.

אני קורא חדשות מישראל ואומר לעצמי "איזה לחזור, אני לא חוזר" . היום אני מרגיש שיש תמיכה כאן בשבילי לעשות מה שצריך ולהשאר כאן עד שיצא מתוק.

רק צריך סבלנות וביצים להעיז לעשות מה שיקדם אותי.
מחר אני הולך לחפש עבודה של מהגרים, זה גם יהיה לי טוב להיות במסגרת וגם יעזור לי עם הצילום התיעודי.
יש כאן בשכונה כמה מסעדות שאולי אני יכול לעבוד בהן ואם לא אז לא חסר. אני אולי אשטוף כלים באיזה ביוב לכמה זמן רק כדי להרגיש באמת חרא ואז אני גם אוכל להפסיק להתלונן וגם אני ארגיש עצמאי קצת יותר לפחות.

חוץ מזה תראו איזה חתול מכוער, מי אני שאתלונן על משהו ?


-א

בדידות

היום מישהו שאני לא מכיר התקשר אלי והזמין אותי לצלם אירוע
אמנם בהתנדבות, אבל אירוע חשוב של האגודה למלחמה בסרטן
ויהיו שם המון אנשים חשובים מאוד כל מיני והתמונות ילכו לעיתונות
קיצור משהו משהו.

וכמובן שכל זה בא כשכבר התחלתי להחליט שאני חוזר לארץ
למה ? כי אני בודד וכי אני צריך ליצר לי חיים מאפס.
אולי אני סתם מתלונן ואולי מישהו יכול להזכיר לי שגם בארץ הייתי בודד, אמנם צורה אחרת של בדידות אבל בודד.
מה שכן, אני מרגיש שאני חייב לנסות עד שאני בטוח במאה אחוז
שאין סיכוי לעשות משהו מועיל כאן שאין שם.

למשל האירוע הזה שאני הולך לצלם הוא אירוע חשוב והשם שלי יופיע מתחת לכל תמונה בעיתון, קארן אומרת שזה עבודה שמוגשת על מגש של כסף וזה פתח למיליון עבודות חדשות
אבל אני, מת כבר לחזור הביתה לתור של אלעל בניו יורק שהישראלים הבהמות ידחפו ויצעקו עלי ולירושלים הדתיה והעניה שבה כל סיכוי לקבל עבודה בצילום מותנה במחיר שלא מאפשר לי אפילו לקנות שקית של בונזו לכלב שכמוני.

כן זה לא קל.
כמובן שכבר מזמן לא שמרתי על איזו התנחלות או סיירתי לאורך איזו גדר ולא הרגשתי איך ברגע אחד קטן כשאתה חותם על הקיטבג אתה מאפסן את החיים, ואת הזמן ומתחיל לדבר מלוכלך ולהיות רעב מרוב חוסר אונים. אך איזה כיף לחזור וללכת למילואים .

יש לי רק עוד 16 שנה לעשות מילואים. מה, זה שום דבר.
ילה הנה כמה תמונות מהרחוב של שיקאגו.
לילה טוב

שטויות של אוריה

אל דאגה חברים זה לא יהיה זיוני שכל. פשוט חוויות שאני גם ככה כותב לכם.


אני אתחיל בתמונה ונראה מה יצא.

בבקשה, הנה לכם תמונה של עלים רטובים על גג של דירה בשיקאגו.
תמיד אהבתי לצלם תמונות בסגנון הזה אבל מאז שאני עירוני שזה משהו כמו 6 שנים , אני מצלם יותר את העיר. גם בתמונה הזאת יש עיר ברקע.
אז הנה, אני יכול לדבר על העיר. בשיקגו או כפי שקוראים לה כאן שיקאגולנד יש בערך 7 מיליון אנשים, שזה כאילו כל הישראלים יגורו בת"א שתמשך מנתניה עד אשדוד ועד ירושלים ברצף בנוי.
אני מסתובב בעיר עם מפה ומחפש בתי כנסת כדי לתלות מודעות, אולי אני אצליח לצלם איזה בר מצווה או ברית בדיוק כמו בארץ רק שהתעריף כאן הוא סביב 200$ לשעה בלי הדפסות ככה שזה לא כלכך נורא...
בקיצור , הלכתי לאיבוד. כל רחוב הוא באורך של 20 ק"מ וזה פשוט בלתי נתפס. אתה לא יכול להגיד לעצמך "אה אני אגיע לרחוב ואמצע את הבניין" או משהו כזה כי אתה גומר את היום על ארבע אחרי שהלכת 15 ק"מ למצוא את הבניין של בית הכנסת שבכלל נמצא בתוך כנסיה אבל לך תדע...

יום אחד הגעתי לאגם, ויש המון חופים צהובים וזה בכלל נראה כמו ים, אין לו סוף. יש שביל אופניים על החוף ואולי חמישים אלף אנשים רצים או רוכבים בכל רגע משעות היום. וזה נחמד.
עוד משהו, העיר שטוחה אין עליות וירידות מה שכן יש זה רוח שזה כמו עליות וירידות. לרכב על האופניים נגד הרוח זה כמו לטפס גבעה.
אלה האופניים שעלו 75 דולר והם הרכב שלי.

קיצור עיר גדולה.
כבר מצאתי איזה שכונת עוני ללכת לצלם ועכשיו אני מחפש מישהו שמכיר ויכניס אותי כדי שלא ישדדו/ישחטו אותי.

אבל זה כבר לפרק הבא